מילדות עד כאן...

ירון,

אני כותב לאחר שנים רבות בהן נפרדו דרכינו, אך על רקע זיכרון של שנים בהן צעדנו יחד בכל דרך ושביל. כשלפעמים נאלצתי כמעט-לרוץ לצדך, בעודך צועד במהירות בצעדי הענק שלך. כשהתייעצנו וחשבנו יחד על כל היבט בחיינו הצעירים. כשהייתי בן-בית בבית איזנבוד – עוד אח.

ישבתי השבוע להעלות זיכרונות עם הוריך ועם דרור. בתוך כשעה וחצי עלו וצפו שעות וימים שבילינו יחד. ככלות הכל – הכרנו היטב כבר מכיתה א', גם אם במשך שש השנים הראשונות להיכרותנו למדתי עם דרור, ואתה היית בכיתה המקבילה.

צעירים ישראלים עוברים חוויות מעצבות במהלך שירותם הצבאי, ואת זה עברנו יחד. אלא שלנו כבר היתה תקופה-מעצבת אינטנסיבית מאד, עוד קודם – השנים בהן למדנו יחד, בכיתות ז'-י', הכילו אוסף אדיר ויקר-ללב של חוויות משותפות. גרנו במרחק הליכה של כחצי ק"מ. [כן, היה רגע בו ניסינו לגשר על המרחק גם בעזרת "טלפון שדה" - שני גביעי לֶבֶּן, מחוברים בחוט באורך 300 מטר, בין המרפסות, על גדתו הצפונית של נחל לוטם ("הואדי") – שידע להעביר סוג של קרקור בלתי מובן...] חלקנו לימודים ובילויים, צופים וצופי-ים, אך מעל לכל, ובעיקר – היינו יחד כל הזמן.

אהבת הטבע והטיולים שלך היתה תכונה בולטת ומדבקת. במידה מסוימת הצלחת להעביר לי חלק מהצפרות שלך, גם אם לא התקרבתי לרמת המקצועיות אליה הגעת בגיל מאד צעיר. שוטטנו בלי סוף בשבילי הואדי, מלפני זריחת השמש ועד אחרי שקיעתה. ישבנו שעות ארוכות, כשהמשקפות צמודות לעינינו. חיפשנו ומצאנו קיני ציפורים – צופית, שחרור, סבכי שחור-כיפה – אותם חקרנו בפרטי-פרטים. הממצאים מאותה עבודת חקר תיאורית שימשו בסיס לשני מסמכים, שנערכו ברמה גבוהה במידה יוצאת דופן עבור תלמידים בכיתה ט', בעיקר הודות לידע המעמיק שלך. ראשית, הכנו עבודה כתובה, רחבה, מפורטת ומעמיקה, שהוגשה למורה לביולוגיה, והכילה "נספח" שיצרנו בעצמנו – מגדיר דיכוטומי מלא לקיני ציפורי שיר בישראל. [כל כך קשה להאמין שנערים בני 14-15 ערכו מגדיר שכזה, שזכינו ל"חוויה מכוננת" בה המורה... לא האמין לנו! עד עצם היום הזה, כמורה ומנהל בבית ספר יסודי ותיכון – מלווה אותי חוויה זו, ותורמת דווקא לאמון שאני נותן בתלמידי.] באופן תמציתי בהרבה כתבנו יחד מאמר לעיתון "צופית", שתיאר את מצאי העופות בואדי ואת ממצאינו.

למדתי מהידע שלך המון, אך היה שם משהו עמוק בהרבה, ברמה הערכית – העמקה ושקדנות, ירידה לפרטים מתוך ראיית תמונה רחבה, שאיפה למצוינות!

כבר בכיתה י' התחלנו להתאמן "לקראת הצבא". מגרש הספורט בריאלי-הדר ראה אותנו מקיפים אותו בריצה שוב ושוב, בשעות בלתי סבירות של שחרית, הרבה לפני שידענו שנתגייס יחד, לאותו צוות. זה כבר היה סוג אחר של חלומות, של נערים בוגרים יותר. פורמאלית נפרדה דרכנו הלימודית בכיתות יא'-יב', כשנעניתי לנטיות ליבי והלכתי למגמה הביולוגית (למרות שמשפחת איזנבוד ייעדה אותי למגמה הריאליסטית, כזכור!), אך הפער הקטן הזה נסגר כאשר העברנו את התקופה המכוננת של השירות הצבאי – שוב - יחד.

ירון – זה כמה עשורים שהקשר בינינו התרופף, והתרחקו דרכינו. אך יש לנו בסיס משותף ומוצק, בלתי ניתן למחיקה, ממנו צמחנו איש-איש לדרכו. זכר הבסיס הזה מלווה אותי כל השנים, ואני בטוח שליווה גם אותך.

היה שלום חבר יקר!

באהבה רבה,

עופר מוקדי

מאי, 2021